כתבות ומאמרים

סאפ בהולנד – חיים רזניק וטעם החיים!

זה הזמן לכתוב, כשאני עדין מוצף באופוריה, מוצף באהבה אושר וסיפוק. כמה רגעים מכוננים ובזמן קצר כל כך, מדהים.

מי היה מאמין, לפני שנה בדיוק עמדתי בחוף הבננה ביץ’ עם גלשן סאפ ורוד בגובה של 4 מטרים ולא ידעתי מה לעשות ואיך להיכנס איתו למים.

בסוף ניסיתי להיכנס אבל המציל סילק אותי בגסות.

אז הצטרפתי למועדון של דנה ועמית ענבר, בדיוק התגרשתי, תקופה שיכלה להיות קשה ומפרכת עבור כל אחד הפכה לתקופה של פריחה ואושר, אחת התקופות המאושרות בחיי. המקום הזה, המועדון הזה, האנשים/החברים האלה, הבית הזה… ליווה אותי והרים אותי לגבהים אישים שלא האמנתי שיש בי.

בהתחלה לחתור לבית ינאי מדרום נראה לי כמו נצח ועל המפרץ הסיני מצפון פחדתי לחשוב והנה שנה אחר כך אני חוזר מתחרות בין לאומית בתעלות של הולנד, לא פחות מ 70 ק”מ ביומים של חתירה…

את הרעיון להשתתף בתחרות שכזאת העלתי בפני עמית ענבר לפני כחמישה חודשים, הוא ביקש שניפגש ביחידות בביתו ובאותה פגישה רצה לשמוע את “הסיפור האישי” שמאחורי הרעיון. הוא לא היה סקפטי לרגע, מרגע שהבין את הרעיון והאמין ברצינות כוונותי הוא מייד התגייס למשימה ולא הרפה לרגע.

במהלך חודשי האימונים שקדמו לתחרות היו לי לא מעט רגעים של חשש ותחושה של חוסר יכולת, אולי האתגר גדול מדי בשבילי ואולי לא אצליח להגיע לקו הגמר. עמית מתוך הנסיון העצום שלו וההבנה שלו את התהליכים הנפשים לצד הגופנים שעוברים בתקופות כאלה תמיד ידע לחזק ולנטוע בי את הבטחון בכך שאני עומד במשימה.

טוב אז נעשה סיפור ארוך לקצר, אנחנו עכשיו בהולנד צוות שלם-

ארז מזרחי – תיעוד ולוגיסטיקה
עמית ענבר – מאמן חותר
יובל שדה – מתחרה
חיים רזניק – מתחרה

סאפ בהולנד – SUP11CityTour’s

אני עומד על הגלשן, בעוד מספר דקות ההזנקה, מציץ בשעון הדופק ונחרד, אני אמור לחתור 10 שעות בדופק שלא עולה על 135 וכבר עכשיו בנקודת הזינוק אני על 148, אני חייב להתאפס, להרגע ולשמר כוחות להמשך. ואז יריית הפתיחה, יובל עמית ואני נכנסים למבנה עליו התאמנו רבות, “דריפט” קוראים לזה, חתירה כנגד הרוח. חותרים בטור, חתירה ועוד חתירה והזמן לא זז לי, יובל מקדימה נראה רגוע לגמרי, חותר בקצב שקשה לי לעמוד בו, עמית חותר כאילו שהוא בגינת שעשועים עם הילד ואני עם פעימות הלב המואצות שלי מרגיש שאני נלחם על כל חתירה וחתירה.

ארז מנפנף לי לשלום והצלחה מהגדה השמאלית ואני מאמץ חיוך שליו ומלא בטחון. ארז אח יקר, אותו אסור לי לאכזב, הוא שכל כך מאמין בי תמיד, עזב עסק ומשפחה ונסע איתי אחרי רעיון שפתאום אני לא בטוח בו כלל, אותו אסור לי לאכזב, ארז זה שתמיד ידע פסגות של כוח מנהיגות והצלחה רואה בי משום מה דוגמה ומופת ללחימה באתגרים וקושי. אותו אסור לי לאכזב, אסור להראות לו אפילו לא מצוקה קלה. עמית שואל “מה קורה” ואני עונה שהכל מעולה וכך אנחנו מתחילים כש 70 קילומטרים ארוכים במיוחד לפנינו.

חתירה ועוד חתירה ועוד חתירה ועוד חתירה על הסאפ… מציץ בשעון חלפו להן 15 ד’ בלבד, אסור להביט בשעון אני אומר לעצמי ומנסה לחשוב על דברים אחרים.

חתירה ועוד חתירה ועוד חתירה ועוד חתירה…מעיף מבט אל יובל ושואל לשלומו אבל אצלו הכל בסדר, “טוב, תרגיע” אני מנסה לדבר אל עצמי עמית מבקש לבצע החלפה במבנה ואני עובר קדימה, חתירה ועוד חתירה ועוד חתירה, ועוד חתירה ועוד… 45 דקות חלפו, מתחיל להיות בסדר, אני מתחיל להסדיר דופק ונשימה, מצליח לעקוב אחרי ההנחיות של עמית ולשמר תנועה ללא מאמץ גדול מדי איזה מזל שיש לנו את עמית לצידינו, בחודשי האימונים לא הבנתי איך עמית יעמוד באתגר שכזה בזמן שאני ויובל מתאמנים 3 עד 4 שעות כל יום והוא כמעט שלא, הייתי בטוח שהוא הולך “לשלם” על זה בתחרות אבל שם הבנתי שאני חותר עם ענק מסוג שאני לא מכיר יכולות פיזיות ומנטליות ברמה אחרת לגמרי, בזמן שאני ויובל “חתרנו על חיינו” הוא השתעשע שם, שיחק עם הגלים הקטנים שיצרו סירות שחלפו על פנינו תמך בנו, המתין לנו בסבלנות, הנחה ותיפעל אותנו מכל הביט אפשרי ובחושים חדים של חיה ממש שם לב לכל משב רוח קליל וכל עלה שנרעד, ניתח כל הזמן ומיקסם את החתירה שלנו לכדי יעילות וקלות אופטימלים.

חתירה ועוד חתירה ועוד חתירה ועוד… ויובל פתאום מפגר מאחור, “הוא אנושי” אני נאנח לעצמי, יובל ההוא “שמתחת לרדאר”, התותח הזה שבשקט מופתי ומבלי שאיש ירגיש חותר יותר מהר מכולם, יותר הרבה מכולם, ויותר יציב מכולם, יובל שקרע לי ת’צורה באימונים המשותפים שלנו בכנרת ובירקון, זה שתמיד נראה כאילו אין לו חשק להכנס למים ובסוף משאיר לי אבק, זה שנכנס איתי חולה באחד האימונים וחתר 30 ק”מ בלי להשבר, עכשיו מראה סימן קל של חולשה? אני שש על ההזדמנות ומציע להוריד קצת את הקצב כי “ליובל קשה” וכך ממשיכים בעוד חתירה ועוד חתירה ועוד חתירה ולאט לאט הזמן מתחיל לנוע ומפסיק לאיים.

יותר משהיתה זאת חתירה למרחק היתה זאת חתירה לעומק, אל עומק הלב והנשמה, אל תהומות הנפש ומרומיה. קרה פה משהו גדול יותר מטיול לחו”ל ועמידה ביעד פיזי קשה. אני לא פעם חשבתי על כל אותם נזירים סגפנים באשר הם, אלו שכופים על עצמם קושי ויסרוים בכדי לפגוש את הנפש של עצמם באופן זך ונקי. פתאום הבנתי, פתאום התחבר לי, אל הרובד העמוק של הנפש אפשר להגיע רק אחרי הגוף, צריך לחפור דרכו. רק אחרי שכל הכאבים מפסיקים להכאיב ורק אחרי שהעיפות הגוברת מפסיקה לאיים, רק אחרי שהיבלות בידיים לא מצליחות לעצור אותך מלהמשיך לחתור רק אז הכל מתחיל לזוז ולאט לאט, להפתח, אתה מרגיש פתאום סוג של התרוממות רוח, כאילו יצאת מתוך עצמך ואתה חש בעוצמות של יכולת מהולה באושר מסוג חדש שאינני מכיר.

כולם שואלים אותי איך היה ואני כל פעם קופץ למקטע אחר בסיפור פעם סיפורי גבורה על יובל פעם על ארז או עמית פעם על התחרות בהולנד ופעם על האימונים בארץ, פעם על אושר ופעם על יאוש…

יש לי פלאשים מכל התקופה ולא רק מהימים האחרונים, חוויתי כל כך הרבה, למדתי כל כך הרבה, איך אוספים את כל זה לסיפור אחד עם התחלה וסוף במיוחד כשהסוף טרם הגיע.