טיול גלישת סאפ למלדיביים

התחלנו לתכנן את הטיול למלדיבים בערך חודשיים וחצי לפני, אבל ממש להזיז דברים רק חודש לפני, זה היה מאוחר מידי ומאחר ואילן ( גולש גלים, החבר איתו נסעתי) היה נעול על תאריכים מאוד ספציפיים (סיבות של מקום העבודה) , הכרטיסים עלו די יקר והטיסה היתה דרך הודו, סרילנקה ואז המלדיבים עם המתנה של שמונה שעות בהודו ועוד חמש בסרילנקה מה שיצר יום וחצי בלי שינה ממשית או עם שינה הזויה במטוס ובשדות התעופה.

https://www.youtube.com/watch?v=Vg9gcWPq4CM

הטיסה היתה עם אלעל עד בומביי ומשם לסרילנקה ולמלדיבים עם סרילנקן אייליינס.
כמובן שהזמנתי את הכרטיסים רק אחרי שוידיתי את עלות הטסת הגלשנים. בסרילנקן איירליינס לא גובים תשלום על גלשנים ובמוקד של אלעל אמרו שגלשן עד שלושה מטר ועד שלושים קילו לוקחים 70 דולר (התקשרתי פעמיים בשביל לוודא את המחיר) בנוסף שמעתי להצעתו של עמית ענבר וניסיתי לשלם מראש על הגלשנים, הבחורה בשירות הטלפוני של אלעל אמרה שלא ניתן לשלם מראש אלא רק בשדה, וידאתי שוב את המחיר (פעם שלישית) בשביל להיות בטוח ואמרו לי את אותו מחיר. יש המשך לזה ולא סתם פירטתי את העיניין, אבל תיכף, לפי הסדר.

את הגלשן ארזתי טוב טוב, לאחר הניסיון הרע של הטסת הגלשן לסרילנקה שנה שעברה שהגיע עם פיצוצים ענקיים בשלושה מקומות.
הפעם קניתי מזרון של 6 ס”מ שהגן על הריילים ועל הצד התחתון של הגלשן, את החרטום גם כן עטפתי בספוג עבה והירכתיים עם קלקר עבה שעליו שמתי קרטון. החלק העליון עם באבלס שמעליו המשוטים, ביניהם חתיכות ספוג וקלקר ומעל התיק גלשן מכסה את החלק העליון.
העטיפה היתה קשה ולקחה בערך שעתיים או שעתיים וחצי, אבל זה היה שווה את זה כי הגלשנים הגיעו שלמים לגמרי, בלי אפילו שריטה. כל מאמץ שווה בשביל לגלוש ביום הראשון בחו”ל במקום לתקן את הגלשן.
בכל מקרה הבאתי כמויות ענקיות של חומרי תיקון שקניתי בחנות לחומרי בנין ולמזלי לא השתמשתי בכלל, אפילו הריף הנמוך והקרוב בשעות השפל לא פגע בגלשן, שילוב של זהירות מתונה ומזל.

בכל מקרה הגענו לשדה, מוקדם בבוקר, השדה היה מפוצף באנשים, ואני כמובן אטרקציה מהלכת, בחור קטן עם גלשן ענק. כולם מסתכלים, כולם מחייכים, חלק זורקים בדיחה : ” בהצלחה באולימפיאדה” (היא בדיוק היתה לקראת סיום). כשהגענו לדלפק של אלעל אחרי המתנה ארוכה, הבחורה אומרת ” אתם יודעים שצריך לשלם על הגלשנים”, אנחנו אומרים שאנחנו יודעים והיא אומרת :” 210 דולר לכל גלשן”, ברגע הזה התחלתי להתעצבן, מה? נדפק להם השכל? 210 דולר זה בערך הכי יקר שיש ועוד אחרי שביררתי שלוש פעמים. בקיצור התחיל וויכוח וקראו לאיזה אחראי דביל אחד, שהמשיך את הריב למרות שאמרתי לו שיאזינו לשיחות אם הם הקליטו אותם ויראו שאני צודק. בקיצור, בסוף עשו לנו אחד ב 70 דולר והתיק השני (היו בו שני גלשנים והם לא ידעו) ב 210 דולר. ככה שיצאנו די סביר, אבל אני בהחלט מתכוון להתלונן בימים הקרובים ואני מציע לכל אחד ואחת מכם: לא לטוס אלעל עם גלשנים !!!!!!! פשוט לא!!!

טיול של 16 ימים, שבועיים ימי גלישה נטו, החלטנו לנסוע לאיים הדרומיים של המלדיבים, למרות שהם פחות מפורסמים וידוע שהסוואל שם נמוך בערך בחצי מטר עד מטר לעומת הצפון. מצד שני זה גם גורם לפחות עומס במים וגם ככה לא רצינו גלי ענק, הספיק לנו גל מושלם גבוה או בינוני (זה עדיין גל מהיר וחזק שבירה על ריף ולא מומלץ למתחילים בסאפ, צריך ניסיון מסוים ולפחות רמה בינונית ומעלה של יציבות ושליטה)

לאחר התלבטות רבה (וגם בהמלצת עמית) החלטנו להתמקם בגסטהאוס על אי ולא לקחת יאכטה, היינו רק שניים והבעיה ביאכטה היא שאלא אם כן אתה מארגן חבורה מהבית, אתה יוצא לשייט של שבועיים עם אנשים שאתה לא מכיר (תקוע איתם) ואפילו אם הם נחמדים, יכול להיווצר מצב שהם הרוב והם יחליטו על מסלול השייט ועל הפוינטים אליהם היאכטה תגיע.
לקחנו גסטהאוס באי גוראידו שיש לו פוינט קרוב בשם “ריפטייד” שנמצא 500 מטר הליכה ואז עוד 300 מטר חתירה. ולשאר הפוינטים לקחנו סירת דונגי (בעלות משתנה לפי מרחק הפוינט מהאי). הגסטהאוס היה מדהים וסיפק בתוך החדר מיטות נוחות, מזגן, טלוויזיה לווין עם הרבה ערוצים, מים חמים, ו WIFI  בחינם. בעל הגסטהאוס דאג לנו מאוד, לשירות ולאוכל שהיה טעים מאוד ובמחירים סבירים. (לקראת סוף הטיול עלינו צפוניה ובגסטהאוס שם, המיטה היתה קשה עד כאב גב, לא היו מים חמים, טלוויזיה היתה רק אחת בלובי וה WIFI  חובר לשעה ביום – כך שכל מה שקיבלנו לא היה ברור מאילו בצפון),

אל הגסטהאוס הגענו בסירה מהירה (מחיר 300 דולר) וזאת בגלל שהטיסה נחתה מאוחר מידי מכדי לקחת  את המעבורת (מחיר 2 דולר) שיוצאת מהעיר הבירה (מאלה) לכיוון האיים רק פעם ביום בצהריים ופעם אחת בבוקר מהאיים למאלה (חוסר יעילות נוראי – למי שטס כדאי לתכנן טוב את שעת נחיתת הטיסה במאלה בשביל להספיק למעבורת שזולה פי מאה מסירה פרטית).

הגענו אחר הצהריים עייפים מהטיסות והחלטנו רק ללכת לראות איפה הפוינט בשביל לא לבזבז זמן חיפושים בבוקר. לאחר שמצאנו אותו וראינו את הגלים רק מהצד בלי יכולת אמיתי להעריך את גובהם (השבירה היא על ריף לתוך הים ולא לכיוון החוף של האי) הלכנו לאכול ולישון.

בבוקר נכנסנו לים, וגילינו גל של שני מטר מהיר, גלאסי, עם שבירה מסודרת ומושלמת, במים היו עוד שישה אוסטרלים. והתחלנו לאט לאט להבין מי נגד מי, איפה הליינאפ ולאן גולשים (אורייטציה קשה כאשר אתה גולש לתוך הים ולא לכיוון חוף). היה סשיין מעולה עם גלים מהירים שלא הכרתי עד היום, היה לי צורך לדחוף את המשוט חזק במים בנסיון לשלוט בגלשן וביציבות לאורך הדרופ המהיר, אחרי הבוטום-טרן, השליטה היתה יותר קלה אבל הגל עדיין מהיר ועוצמתי.
באותו ערב חזרנו לסשיין ערב ואז הגל היה ממש גבוה והגיע להערכתינו ל שלושה מטר, הרוח עלתה והתנאים היו פחות טובים, זה היה סשיין של שעתיים שלא תפסתי אפילו גל אחד (מתוך בחירה והתחמקות), הם היו נראים כל כך גבוהים (פי שתיים וחצי ממני עומד על הסאפ) וכל פעם שרציתי לקחת גל, ויתרתי עליו וברחתי מהפחד.
בימים לאחר מכן עבר הסוואל הגדול (הסתבר שהגענו בעיצומו של הסוואל) והגל ירד והתייצב על 60 עד 1.5 מטר גלאסי מושלם, מושלם לסאפ, חלום אמיתי. עדיין גל מהיר, בחלק מהפוינטים גל שנשפך מאחוריך ומתקלף ובחלק גל צינורי מהיר שאתה צריך בהחלט לרוץ על הגל מהר מהר, לברוח ולהספיק סקשיינים או לצאת בזמן. בנוסף כמות הגולשים (שמהתחלה היתה מקסימום עשרה גולשים כולל אותנו) ירדה ולפחות חצי מהזמן היינו רק אני והחבר שלי במים. בסוף הטיול כשעלינו צפונה וראינו את העומס שם הבנו כמה נכונה היתה ההחלטה לרדת דרומה, הרי הפקטור של כמות אנשים חשוב כמעט כמו איכות וגובה הגל ויכול לשנות לגמרי את כל חווית הגלישה.

ביום השני בגל של בערך מטר וחצי נפלתי תוך כדי הדרופ, הגל שהיה לו הרבה כח עשה לי “סאפ-סקי”  והרגשתי מתיחה רצינית של הליש ואז שחרור, כשהוצאתי את הראש מהמים לנשום הגלשן חזר אלי במהירות ופגע לי ליד הגבה ( למזלי לא בשיניים או בתוך העין, מה שיכל לסיים או לפגוע משמעותית בטיול במיוחד בהתחשב באפשרויות הרפואיות המועטות שהיו באי), הרבה דם ובלוטה קטנה. אילן, חבר שלי נלחץ יותר ממני, אני פשוט התחלתי לחתור החוצה בשכיבה מודה על זה שאני לא באיזור עם כרישים J
הדם עצר לאחר מספר דקות והפצע לא הצריך תפירה, חיטינו ושמנו תחבושת ובערב כבר היינו במים שוב.

לאחר חמישה ימים מושלמים התחילו ימים עם גשם ורוח חזקה שפתאום נפסקים והופכים לשמש (מזג האוויר טרופי) היינו צריכים לתמרן הרבה יותר, לשים לב לשינוי ולרוץ למים כשאפשר. הגשם לא היה בעייתי, אבל הרוח שהיתה “אופ-שור” ועלתה גם לסביבות ה 20 קשר ויותר הפכה את הגלישה לבלתי אפשרית. הגל מסרב להישבר, תפיסת הגל בעמידה מול רוח חזקה מבטלת כל יתרון של הסאפ וגם אם תופסים גל, ישנם גלונים קטנים שבאים נגד הגל וגורמים לך בעיקר לקפץ עליו.

לאחר ארבע ימים כאלו מזג האוויר חזר להיות מושלם והגל מעולה כמעט בכל שעה של היום בלי צורך לתמרן עם ההפסקות של הרוח.

בשלושת הימים האחרונים החלטנו לעלות צפונה אחרי שהגל הפך להיות מאוד נמוך (סביבות 40 ), האמת שעוד בתכנון הטיול השארנו את שלושת הימים האחרונים פתוחים בלי להזמין מקום ספציפי כדי להחליט האם להישאר או לעלות צפונה.
את העליה צפונה עשינו במעבורת למאלה ומשם מעבורת נוספת לאי טולוסודו, עקב הזמנים המאוד ספציפיים והחד יומיים של כל מעבורת, המעבר לוקח כמעט את כל היום למרות שזמן השיוט של כל מעבורת הוא בערך שעתיים. בין לבין היתה המתנה במאלה שניצלנו לסיבוב בעיר ולהסתכל על הפוינט המקומי של העיר.הפוינט המקומי נראה טוב מאוד, פחות טוב משאר האיים המלדיבים אבל יותר טוב מכל יום עם גל סבבה פה בישראל. עקב הזמן הדוחק לא הספקנו לעשות סשיין בפוינט הזה ועלינו על המעבורת צפונה לכיוון האי טולוסודו והפוינט המוכר “קוקס”.

כשהגענו לאי (שעות אחה”צ) כבר מהמעבורת ראינו את הפוינט שהיה מפוצץ בגולשים ובספירה שלנו היו בערך 30 גולשים בפוינט (להזכירכם עד עכשיו התרגלנו לגלוש עם מקסימום עשרה גולשים וחצי מהזמן היינו לבד), הגל היה נראה מדהים ומהיר ואולי אפילו קצת מהיר מידי בשבילי. קבלת הפנים בגסטהאוס היתה חמה וטובה עם חלב קוקוס טרי וקשית, אך מאותו רגע דברים רק התדרדרו, אני לא אפרט יותר מידי בשביל לא לפגוע באנשים הבאמת נחמדים שמפעילים את הגסטהאוס (מהארץ ומחו”ל) אבל רק אומר שבהשוואה לגסטהאוס בדרום המחיר היה גבוה כמעט פי שלוש והתנאים הרבה הרבה פחות טובים.
הפוינט היה מאוד עמוס (איך שהגענו גם שמענו סיפורים מגולשים על שעות הבוקר של אותו יום שתשע סירות עגנו ליד הפוינט, כל סירה זה בערך 10 עד 15 אנשים, מתחלק בין שני פוינטים קרובים, רייט ולפט, תעשו את החישוב לבד) בנוסף עלות הסירה לפוינטים האחרים עלה מ 15-30 דולר (שנאמר לנו באינטרנט) ל 90 דולר. מחיר לא סביר לסירה שאתה שוכר לסשיין גלישה של שעתיים.
כל אלו גרמו לנו להחליט לעזוב את הצפון, לחזור למאלה כבר למחרת בבוקר ושם לגלוש בפוינט המקומי של העיר הבירה.

למחרת הגענו חזרה למאלה, שמנו את הדברים במלון ממש קרוב לפוינט ונכנסנו לגלוש, כמו שאמרתי הרבה פחות טוב משאר הפוינטים וגם הרבה פחות מסודר (יש לפט ורייט באותה נקודה – ריפ ברייק שהוא קצת כמו ביץ’ ברייק). אני שהחלטתי להמשיך ולהיכנס בלי בוטיס (כמו ברוב הטיול) אכלתי אותה, הפעם לא רק נשרטתי מהסלעים אלא גם דרכתי על קיפוד ים. גלשתי שעה למרות הכאב ברגל ויצאתי לטפל בה. למחרת הגל בפוינט היה נמוך ופחות מזמין ובעצם ארזנו את הגלשנים לקראת הטיסה בערב והתחלנו לפנטז על היעד הבא: מרוקו, מאוריטניה, ריוניון, סנגל, מאוריטציוס, דרום אמריקה (חזירות לשמה), יש כל כך הרבה מקומות, מעניין לאן נגיע בשנה הבאה…

לסיכום:

הטיול היה חלומי וההחלטה לרדת דרומה היתה החלטה מעולה בהתאם לרמת הגלישה שלנו ובהתאם לרצון להיות עם כמה שפחות גולשים במים. המצב שנוצר נתן לי זמן גלישה רב ואפשרות גדולה לשיפור.
מומלץ להביא שנורקל ומשקפת, לראות את עולם המים המדהים בריפים של המלדיבים.

אני אישית לא ממליץ לטוס עם אל על בשום אופן כאשר מדובר בחופשת גלישה שאתם לוקחים איתכם את הגלשנים, למרות שנכון לרגע זה אל על חזרו אלי בתגובה למכתב תלונה ששלחתי להם ונראה שהם בדקו את ארכיון השיחות המוקלטות, גילו שאני דובר אמת, ויחזירו לי את ההפרשים, עדיין 210 דולר זה הרבה מאוד כסף ומומלץ לטוס איתם לחופשת גלישה רק כאחת מהאופציות האחרונות.

מי שמתכוון לנסוע ורוצה עזרה או לשאול שאלות יכול לפנות אלי בשמחה.

עדי לוריה

[nggallery id=22]