טיול גלישת סאפ במלדיביים – ספטמבר 2013

מאי 2013, אני מרגיש איך היא מגיעה שוב, כמו אישה שנכנסת לך לדם ולא עוזבת…ההרגשה הזו, הרעב לאדרנלין ולתענוג הנשכח אבל החקוק בכל עצם בגוף, הצורך הבלתי נגמר בגל שווה, גל עם כוח שיקח אותי למקום שאני צריך כל כך, אל עצמי.

עושים חושבים בבוקר שישי, לאן לעוף. מרינה הרצליה על כוס קפה שלה ושייק פירות שלי – היא אלופת אירופה משכבר, לא ילדונת ואני סתם רופא שחולם בהקיץ, תתקשר שוב לבארי היא מציעה. לפעמים היא גם צודקת, מתקשר….והוא גם עונה מהקצה השני של הפלנטה , סימן טוב. בארי וסילביה, ידידי והסוכנים הנאמנים שלי, ששלחו אותי כבר לחצי עולם למקומות שיש רבים שלא יודעים שאפילו מותר לחלום עליהם בלי להיעצר באישון ליל. אז ההחלטה היא שעוברים את הקיץ פה בארץ (שמסתבר שהיתה בול כי הקיץ פה נתן הופעה עם הדרן) ועף מפה בתקופת הנאחס הבלתי נסבלת של כיפור סוכות לסוג של גן עדן וחלקת אלוהים הקטנה לאנשי הים באשר הם – האטול הדרומי של Male, או במילים אחרות, יאללה מלדיבים אני בא וזו לא הפעם הראשונה אבל בדיעבד הסתבר שזו הפעם בה הפירות נקצרו ובערימות להתפאר, תודה לנפטון בורא הגל.

סע דרומה הוא אומר והאלופה מהנהנת תוך כדי שלוק, אין שם כמעט אנשים, אז יהיה לך פחות גובה אז מה, לפחות תגלוש ולא תעמוד בתור מתנצל על כך שאתה עם סאפ…טוב, אני מתרצה, מה זה פחות שלושים סנטימטר מול הרגשה טובה, הרי בסוף לא זוכרים כלום, נשארת ההרגשה ואם ממש יצאת מלך אז גם תמונה.

טוב סגרנו אני אומר, הוא צוחק בצד השני ואומר כתמיד את המשפט שאני כבר מחכה לו כקמע להצלחה You gonna kill it mate ואני חושב לעצמי בלב תוך שאני מביט בעיני התכלת של האלופה, מי יחסל את מי, הצינור או אני…

הקיץ עובר לו רצוף אירועים והמבין יודע, ספטמבר בפתח ואני בדרך לעבודה, בוקר מוקדם, כבר קריר הנה הקיץ עוזב אותי וזה מתחיל תמיד בבוקר, כך תמיד זה נראה לי. תוך כדי בלימה בפקק הבלתי נגמר של כביש החוף אני מבין שזו בעצם מתנת יום ההולדת שלי כי אני אבלה אותו בתוך צינור מושלם בעזרת נפטון.

בדרך הביתה עוצר אצל מוסא, הרצליה. האיש בעל חיוך כובש וחם בא ונותן חיבוק ולוחץ יד. מה שלומך ?הוא שואל עם הקפה ביד, אני תמיד מרגיש שאני בבית אצלו. לאן הפעם ? איך אתה יודע אני שואל. נו, הוא אומר יש לך חיוך של חו”ל, מה אתה צריך ?  יוצא משם אחרי חמש דקות עם הנשק הסודי, חמישה לישים עבים, הרבה איחולי הצלחה, אפוקסי ושעווה מתנה למזל טוב. נוהג הביתה לקול מוסיקה טובה כשורד סוכנת הנסיעות הכי שווה בארץ מתקשרת לומר לי שטורקיש אייר סופסוף אישרו לי להטיס שני סאפים ואני מרגיש כאילו זו משלחת לירח, היא צוחקת ומסיימת כרגיל את השיחה במותק המיתולוגי שלה, אין עליה כמו שאומרים בסלנג הרחוב, היא פשוט יודעת את העבודה ואחרי אינסוף סוכני נסיעות, נחתתי אצלה וזרקתי את הדרכון.

אחת עשרה לחודש, אני מזיע במרפסת אחרי מאבק הנדסי מוכר אבל מאוס להחריד עם שני הסאפים המדהימים שלי ושלושת המשוטים, אני מצד אחד מתחנן שיתלבשו טוב אבל הם מצד שני לא רוצים להכנס למארזים כי חם להם בתוך כל הפצפצים. בסוף הסתדרנו למרות כל המחאות. אורי מסוכנות סמייל מתקשר. נו, הוא אומר, לאן הפעם ? אני צוחק והוא סוחט ממני הבטחה לתמונות. הנהג בא לקחת, הכל מוכן הוא שואל ? אני מחייך ואומר לו בוא תיכנס פעם אחת אבל הוא כתמיד, ממהר יאללה תעמיס הוא אומר, אין זמן. מה יש לך בתיק, מה זה אבנים ? אני מחייך ומתנצל, לא זה כלום…וחושב שכמות הציוד הטכני שלקחתי היא עצומה לעומת שלשת החולצות והמכנסיים שיש שם.

לפעמים אני מודה לאלוהי התעופה על שתי המתנות שקיבלתי, היכולת לישון בכל מצב, ואוזניות השקט של Bose. והקומבינציה הזו שעבדה תמיד לא איכזבה גם הפעם…תתעורר, אומרת לי בעדינות הדיילת, הגענו. מה כבר ? אני ממלמל, והיא מחייכת, אתה ישן לפחות שש שעות רצוף (נו שוין, שוב בזבוז משווע של מחלקת עסקים טובה אני חושב ונזכר בטיסה לפיגי שנה שעברה ולטהיטי ב 2004, שם נשבר שיא כל השיאים, 12 שעות רצופות של חלומות בשחקים ואח אחד משועמם ומתוסכל שישב לידי כל העת תוך קינאה ופרגון חליפות).

 ה speedboat  והריח של הים עושים את שלהם ואני מרגיש איך הדיסק הקשיח בראש מחליף צד ונמחק, זהו הגעתי. חלקת אלוהים הקטנה הנה אני כאן. הגעתי, האי האהוב עלי שיהיה הבית לשבועיים הקרובים.

רוברט הקרוי רוב עם החיוך הקבוע שלו ניגש ומחבק, מה שלומך ? עבר זמן הא ? אני מחייך, הגעתי הביתה וזו כבר הרגשה טובה. בוקר מאוחר, הרוח “נותנת” כמו שאומרים, 15 קשר פלוס מינוס off shore לא אידאלי לסאפ אבל מבט מבין אחד של רוב  ב Magic Seaweed שאומר שזו רק ירית הפתיחה של ה swell וזה הזמן להתאמן לפני שיהיה פה ממש מעניין. לך למים הוא אומר, יש לך שלוש שעות עד השקיעה. אני עוד עם הדרכון בין השיניים וכרטיס עליה למטוס בג’ינס כבר מתחיל לפרק את הצעצוע שלי, עין אחת מרכיבה חרבות והשניה פוזלת אל האופק, אל הסטים הבאים בסדר מופתי ומסתיימים כגל ימני מושלם היישר מול בית החוף שלי ויאללה אל המים.

מי שרגיל לגלוש גלים רק על חול לעולם לא ידע סיכון אמיתי מהו. הגאות והשפל פה משחקים תפקיד מכריע בבריאות ושלמות חלקי גופי. נו טוב, אני חושב תוך כדי שאני סופר סטים ומפלס דרכי עם הסאפ על הראש בין הסלעים בשפל של בין ערביים, לפחות זה לא ריף האלמוגים האכזרי של פיג’י, פה עוד אפשר לדרוך, שם גם נעלים לא יעזרו לך, זה חותך אותם כמו סכין בחמאה. סשן ראשון מול שקיעה מדהימה, אני מתקשה להתרכז מול כל היופי הזה, לפני כמה שעות עוד הייתי בתור בבנק מול שרה הפקידה המיתולוגית של הסניף.

חמישה במים בוהים בצבעים המהפנטים האלה ואני מקווה שמישהו צילם את זה…אכן צולם, וזו התמונה.

בוקר ראשון, זריחה קצת אחרי חמש וחצי, אני כבר יושב לרגלי הלגונה הכחולה מול הבית, בוהה במקומיים, בעלי הבית האמיתיים של גן העדן הזה ומנסה להכיל את כל היופי, מחזה שחור לבן בתכלת חיוור של יום מדהים שעומד להתחיל. הסטים באופק מרמזים לי שאין להם שעות עבודה מוגדרות אבל הם כמו קונסטרוקטה, אתם יודעים, זו המכונה שבאה לעבוד…

תוך שאני מבין שהיום זה סיפור אחר לגמרי, הים נראה כאילו הכפיל עצמו מאמש, מביט על הגלשן שמונח לידי וחושב שזו היתה כנראה הבחירה המושלמת לתנאים האלו. גלשן סאפ F‪-One Anakao 8‪’4 צר ודק, מכונת מלחמה המתאימה לתנאים האלה של גל ריף מהיר וחלול. יאללה נגמרה המדיטציה ולמים, הליש העבה של מוסא נותן לי הרגשה מזוייפת וזמנית של ביטחון כשאני חושב אם להמר ולהכנס ישר מול הסטים ולהלחם בקצף עצום או להקיף מסביב ולהלחם ברוח שמתחילה להיבנות לאט אבל בהתמדה.

עומד גבוה מידי כרגיל עם רוח שלוקחת אותי לאט לעומק בלי שארגיש…לא תופס כלום. נמאס לי אני אומר, באתי לעבוד הרי ונזכר בידידי הטוב אמיר מלגונה שאמר לי : לא לנוח. כמה חתירות ואני בקו עם גולשי הגלים, סופר את הגלים ולוקח את הלפני אחרון, סוג של תעודת ביטוח מוכרת. מחכה לרגע האחרון ולוקח אותו ממש מאוחר, מולי הולך ונבנה קיר מושלם, הרוח נעצרת בקיר ואז זה הזמן, יורד את הדרופ התלול כמעט ניצב למים, זה בק סייד שלי לגל ימני מהיר שהופך כמעט מייד לצינור חלול ואסור לפשל, המים שקופים כמעט והריף מתחתי צבעוני וחי, מדהים ביופיו ומאיים כאחד. הגוף נזכר מייד, הגלשן המושלם שלי מציית כמו כלבלב מחונך למופת ואני בפנים בחדר הירוק לחמש שניות של ספק תענוג ספק חוסר אמון שיוצאים מזה בחתיכה אחת והנה אני בצד השני בורח בזמן לפני שהוא נסגר על הריף. ישששש אני צוחק הרי חיים רק פעם אחת בנסיבות האלו ואין מקום טוב יותר להיות בו בחגים…

שעתיים עפות להם וגם הימים, אני כמו סוגר עיניים ופותח ועובר מספוט לספוט כמו קאטים של מצלמת אולפן עם רוברט המנוסה שפשוט יודע ומכיר את האיזור הזה ככף ידו וזקנו. יושבים כל ערב ומסתכלים במפות על כוס בירה וסוגרים את מחר. את ה 15 לחודש בשמונה בבוקר, יום ושעת הולדתי אני עושה בתוך הצינור השמאלי המושלם Boatyards לדעתי הגל הטוב ביותר בצפון המלדיבים והמתנה הטובה ביותר שקיבלתי בימי חיי ליום הולדתי ועוד יומיים בשמאלי המהיר ביותר שגלשתי בו סאפ עד עתה Foxies על ריף רדוד גובה ברך ופחות. הזמן עושה את שלו ואני גם צובר פציעות לא מעטות, מכבסות ועירבולים עם הסאפ וגם בלעדיו, חתכים ברגלים, בשפה, חבורה רצינית בראש ושטף דם פנימי בירך. כבר לא ילד אבל הים לא מרפה, קם בבוקר חובש עם Duck Tape ושוכח הכל במים.

ערב לפני ה 21 לחודש, יום שיזכר בליבי. שניים יושבים מול הים, אתה יודע ? הוא ספק שואל ספק קובע, מחר זה היום הגבוה של העונה הזו. כמה גבוה אני שואל והוא מחייך, חבר זה לא לסאפ, באים לפה מ Quicksilver לצלם קצת אז אתה יכול להבין לבד.

הולך לישון עם נגן המוסיקה הסופני שלי תוך שאני חושב, לא לסאפ הא ? אז מה אעשה כל היום, אשב על החוף ואצפה בקינאה במקצוענים האלה מפרקים גלים שווים ? אין מצב. הרי באתי לעבוד…

בוקר ה 21 , קם מוקדם לקול הגלים הגדולים הנשברים מול חלון חדר השינה והולך לאכול טוב, אני יודע שיש רק הזדמנות אחת להכנס לגלוש ולצאת, זה לא יום לכמה סשנים, נכנסת תישאר עד כלות. בדרך עוצר ומביט בים, הצלמים כבר מתארגנים, הים פשוט ענק אין מילים לתאר את עצמת ההתרגשות והתחושה הלא מוכרת של מישהו שזכה בלוטו…

אנדריאה האוסטרלית החתיכה מפלסת את דרכה לעבר הגלים, היא וחברתה נראות עדינות כל כך עד שהן נוגעות במים ואז הן משילות עורן והופכות אמזונות לוחמות, תענוג להסתכל ויש גם ממה ללמוד, הן תעמידנה בצל את רוב הגברים ביכולות יוצאות דופן וכושר גופני חריג. גולשי הבוגי כבר מתאבדים במים ואני פשוט מחייך ולא יודע על מה להביט קודם…

שם ליש חדש, טפו טפו חושב לעצמי, מלח פילפל, רק שיחזיק. רוברט כבר מחכה עם המצלמה העצומה שלו ואומר לי, אתה בטוח שזה בסדר להכנס עם זה למים עכשיו ומצביע על הסאפ שלי…רוברט גולש מעולה, אני מחייך ואומר לו, רוצה לנסות ? No way הוא אומר לי , לא עם זה, ושם אצבע בצורת בורג על הראש, אתה משוגע אף אחד לא גולש פה עם סאפ בים כזה. אבל סגרנו סשן צילומים, לא ? אמרתי לו. הבטחה זו הבטחה.

רבע שעה של מאבק זרמים וכמה מכבסות על הראש ואני בפנים, מרגיש כאילו עברה שעה. במים אנחנו שישה, כול השאר עומדים בחוץ על הסלעים, מצלמים ומסתכלים. רואה את הסטים מגיעים בסדרה של חמישה שישה, לוקח לי קצת יותר מידי זמן להבין שהם כפולי ראש double overhead ואני חייב לחתור מהר לעומק אחרת זה יגמר רע, כשאטעם את השבירה זו כפול חמש-שש….מספיק ברגע האחרון ממש ועובר את קו השבירה. יושב במים ומסתכל מה התותחים עם השורטים עושים, תענוג ממש לראות למה אפשר להגיע מבחינת רמת הביצועים והסטייל. רוב מסמן לי שהוא מוכן, זהו הגיע הזמן money time, כמו שאומרים ואני חושב הנה בשביל זה באת, הזמן שלך הוא עכשיו.

סופר את הגלים ולוקח שוב את הלפני אחרון, הולך ונבנה מולי קיר מאסיבי עצום של מים, אני מביט בו ופתאום קולט שמלבד שלווה ותובנה עמוקה שזה הרגע הקובע, אין בי טיפת פחד. הוא פשוט נעלם ובמקומו נכנס סוג של שקט ושליטה. יורד את הדרופ ונצמד לקיר שעוד מעט יסגר ובראש שומע את המצלמה של רוב מצקצקת, פריים טיים של החיים שמצטמצם לרגע אחד. מזוית עין רואה את אנדריאה מחייכת ואומרת לחברתה, הוא כפול מהגיל שלנו את קולטת…ואז החדר הירוק שוב לחמש שניות בהם הכל עומד מלכת, הדגים משולבים בקיר הגל והשמש צובעת הכל בטורקיז אלוהי ושיגידו לי עכשיו שזו לא סוכה מתנת הבורא. רואה מולי את ג’וש צלם הצינור מרים את הקנון שלו ויורה, ציק ציק ציק אני שומע את זה כל כך קרוב ומביט אל תוך העדשה, הזמן כאילו עומד מלכת ואני רואה את הפריימים רצים, ג’וש נעלם לתוך הקיר ולוקח איתו רגע שישאר בי לעד. חלום ישן שהתגשם.

יוצא מהמים לאחר חמש שעות של מאמץ גופני חריג, כמה רגעים של כמעט טביעה והמון גלים מושלמים וכבדים לא פחות. תחושת ההישג והעונג היא לא לתיאור במילים, צריך לחוות כדי להבין. הליש של מוסא והגלשן של אמיר היו ידידי הטובים ביותר ברגעי מבחן של יכולת וטירוף מסויים שצריך להיות בך כנראה כדי לבצע את זה. רוב ניגש אלי ומצמיד לי אצבע לראש ומסובב אותה חזק, אתה פסיכי הוא אומר, אני מחייך ושואל, תגיד יש תמונות ? הוא משפיל מבט ואומר מתחת לזקן, תראה זו מצלמה חדשה, אני לא בטוח. טוב, אני אומר לו יאללה חוזרים למים, וקושר את הליש בעצבים, תנסה שוב. הוא מתחיל לצחוק ואומר תראה איזה תמונות ומתחיל לדפדף לי…איזו הקלה. אוף איתך, אני חובט בו עם המשוט, אתה רוצה שאני אטבע היום הא ? מי ישלם לך על התמונות ? אנדריאה מחייכת מהצד ואומרת לי, יום נדיר. מחפש את ג’וש מלך הצינורות, הוא יושב על הריף מדפדף בשקט אופייני לו. נו, אני אומר, אני יודע שיש לי לפחות שלוש. הוא תולה בי מבט של ממזר ואומר, אתה פסיכי אמיתי עם משאלת מוות אבל זה לא יקנה לך תמונה, לא משחרר מצטער זה לא חומרים שלי. אני כמעט בוכה ואומר לו, לפחות תן להעיף מבט ורואה חלום של כל גולש מול העיניים. לראותן בלבד…ג’וש נעלם לחדרו ואיתו האוצר הבלתי מושג. החדר הירוק ישאר בי לעד, עם ג’וש ובלעדיו.

חופש אמיתי זה היכולת לבחור לאן אתה רוצה ללכת, מתי וכמה זמן להישאר, בלי לשאול איש ובלי להתחשב במאום מלבד עצמך. הנסיבות אפשרו לי מתנת יום הולדת חריגה וגם חדדו שוב תובנה ישנה שלי ושמו אותה שנית מול עיני, לחיות את החלום זה לא חלום, זוהי בחירה.

רן כליף