סאפ לחיים: יצאתי – והגעתי למקומות נפלאים

סאפ לחיים – יצאתי – והגעתי למקומות נפלאים

חודש יוני 2013

רוצה לבוא איתי ללמוד סאפ? היא שואלת אותי מעבר השני של הטלפון. מה? סאפ? אני חושבת לעצמי, מנסה להבין מה בדיוק היא רוצה ממני, וזה אחרי מונולוג שלה, של כרבע שעה – על החיים, הגיל, הטירוף בעבודה והאין תחביבים. אז עכשיו היא רוצה ללמוד תכנת סאפ? WTF…

ואז. בעודי שותקת, מנסה להבין מה לעזאזל היא רוצה, נזכרתי באיזו פרסומת שראיתי לפני 3 שנים בעיתון המקומי… אההההה – סאפ? אני אומרת, הדבר הזה שעומדים עליו וחותרים? היא נושמת עמוק, מתכוננת לקו השני של ארטילריית השכנוע. אבל לא היה צורך. ללא היסוס אמרתי לה: או קי, מצטרפת!

מיד קיבלתי הסבר מפורט על "מועדון הבנות של דנה ענבר", ואיך שיש וואטסאפ שמודיע על חתירות, ואיך יש חתירות בשבע ובשמונה כל יום, ויוצאים ככה לחתירה רגועה של שעה על סאפ, ורק צריך שיעור שניים וכבר מצטרפים לקבוצה, ולא חייבים לקנות גלשן, ואפשר פעם בשבוע – והכל נשמע לי נפלא, לא ממש ידעתי איך אצליח לעמוד על זה, אני עם שווי משקל אפס – אבל יללה ננסה.

חודש ינואר 2014

אימון סאפ רייסים עם עמית ענבר, חתירה מאומצת עד קצה בית ינאי, בחזרה – לגלים… ואני – תפסתי את הגל הראשון שלי… ועוד שבועיים נוסעים עם עמית לסרילנקה, לחתור ולגלוש על סאפ…

חצי שנה. בחיים לא הייתי חושבת שככה ישתנו חיי בחצי שנה.

ימי הקיץ של השעורים הראשונים וה"השגחות" בבריכה נראים לי עכשיו רחוקים שנות אור. דנה, איילת, מיכל – עם סבלנות אינסופית לתלמידה החדשה וה"בכיינית". הייתי חוזרת משעור גמורה, והולכת לישון עד הערב. מרב פחד מהים הפתוח – עוד השגחה בבריכה ועוד אחת  ועוד אחת עד שדנה פחות או יותר בעטה אותי החוצה מהבריכה לקבוצה. אני בוודאי שיאנית השיעורים וההשגחות. כל כך הרבה פחדים. פחד מחוסר יציבות. פחד שאצא לים על סאפ ולא יהיה לי מספיק כח לחזור, פחד מהים הצ'ופי של הקיץ, מהגלים בתעלה…על סאפ בים המלח עם עמית ענבר

היציאה הראשונה עם הקבוצה של דנה –  בקושי עמדתי על הגלשן. רגליים נעולות, רועדות, קרב מטורף על היציבות. בכושר אפסי, באותם ימים בקושי הייתי מצליחה להגיע עד אחרי המעגן… ככה עוד יום, ועוד יום, ודנה ביכולת ההכלה המדהימה שלה, תמיד מעודדת, שומרת עלי ומראה לי כמה התקדמתי. והחברים לחתירה שתמיד נתנו הרגשה טובה, ובראש השנה כבר חתרנו שעתיים רצופות ללא הפסקה בבוקר נפלא של סתיו. וכבר הפסקתי "להתעלף" לשינה ארוכה אחרי כל חתירה, וכבר השגתי יציבות יחסית על גלשן הסאפ… וכבר התרגלתי לשיבומי הוורוד, ולפעמים לאפור, והתחילה שגרה נעימה של חתירות בוקר עם דנה, מקלחת בברזיה ולעבודה..ונוצרה חברותא כייפית של חברה ותיקים, וחדשים, וקפה אחרי החתירה, צחוקים בוואטסאפ, חבורה מגובשת… וטיול חתירה על סאפ לכינרת, וציפיה לטיול סאפ לקמר…

ומצב הים נהיה ה-אייטם. יש רוח? יהיה צ'ופי? התעלה פתוחה? סגורה? מתאים למתחילות?

וכששאלו אותי כמה פעמים בשבוע אני חותרת על סאפ ועניתי שכל פעם שהים מאפשר – היה ברור שנתפסתי.

ואז מתישהו בסוף ספטמבר דנה נסעה לכרתים. ועמית הוציא את הקבוצה. ומאז הצטרפתי לאימונים שלו, והיתר – הסטוריה…

כבר הרבה כתבתי מחוויות האימונים עם עמית. הכינוי "הסובייטי" שהדבקנו לו, מתאר את האווירה הכללית באימון.

לעיתים אני עוצרת לחשוב למה? מה היה לנו פה? דברים הרי לא קורים סתם. מה יש שם שמוציא אותי בחורף מהפוך בשש בבוקר, 7 מעלות בחוץ, רוח, נפילות למים, קושי פיזי…ואני מכורה. פשוט מכורה, ממש סאפ החיים.

חוץ מלפגוש את החברים לחתירה, שזה כיף גדול, וחוץ מאימון הכושר ברמה הפיזית, באימונים של עמית אני פוגשת את עצמי. את הפחדים שלי. מחוסר יציבות. מחוסר שליטה, מים מבולגן, מגלים, מהמשקפיים שיאבדו במים – יו ניים איט. אני פוגשת את עצמי שנוטה לוותר לעצמי כשקשה או מפחיד. שנשארת בדרך כלל באזור הנוחות. אני פוגשת את עצמי במקום שאני בעיני לא הכי טובה בו. מקום שבו הביצוע שלי אינו מושלם לתפיסתי. אני – שכל חיי רגילה להיות בין המצטיינים, ולהוביל, להיות חזקה ודומיננטית. שכל דבר שאאעשה אשאף שיהיה מושלם. ובעצם בחרתי עד היום להיות רק במקומות שאני טובה בהם ושקל לי בהם ומהיתר נמנעתי…

כי כמו שמבינים מהסיפורים שלי, באימון קשה לי, אין לי אוויר, כל הענין לא בא לי בקלות. רגל ציר בשבילי זה פרוייקט – עד שכבר השגתי יציבות על הסאפ, עכשיו לזוז? וגלים? שלא נדבר. יש לי פה גם אתגר פיזי וגם אתגר להנות מהדרך שלא קלה לי.

ועמית – לעמית יש היכולת הנדירה ל"ראות" אותנו. יש לו יכולת נדירה לזהות כל אחד במקום שלו. יכולת לזהות את הפער בין מה שאני יכולה באמת לבין מה שאני חושבת שאני יכולה, ויכולת מופלאה בדרכו "הסובייטית" לתת תחושת ביטחון שאני יכולה. ואני – שמהר מאד הבנתי את היכולת הזו שלו ולא נבהלתי מהסגנון הסובייטי צבאי משהו – סומכת עליו לגמרי והולכת (על הסאפ) אחריו באש ובמים (בעצם במים ובמים…), אני פשוט עושה מה שהוא אומר לי בלי לחשוב יותר מדי – וככה הוא מצליח להוציא ממני כל פעם עוד ועוד. כי כמו שהוא אומר – "הכל בראש". וההרגשה הזו שהצלחתי. להתגבר, שהצלחתי לעשות, שזזתי מאזור הנוחות ו"כבשתי" עוד "פיסגה" – שווה את הכל. זה ממכר. עמית גם תמיד ינתח את מצבי מול עצמי. קצת כועס אם אני משווה אותי לאחרים. קצת מתבאס אם אני לא מפרגנת לעצמי את ההצלחות שלי – וזה – שיעור בשבילי להיות איפה שאני, ולא יחסית לאחרים. לזנוח את המושגים שהיכרתי של "מצטיינת", "הכי טובה", או "לא הכי טובה"- ולהיות. פשוט להיות ולהנות, להנות מהדרך. להנות מההישג של אותו אימון בלי לפחד מה יהיה באתגר הבא ש"אותו בטח לא אצליח" כמו שאני נוטה תמיד לחשוב… כי אני – "פולניה" כזו. עשיתי 10 ק"מ על סאפ? אבל אני אחרונה… הצלחתי רגל ציר? נו אבל נפלתי מלא למים.. מעצבנת כזו..

לפעמים אני תוהה אם עמית יודע כמה הוא משמעותי בדרך הזאת…. עכשיו הוא כבר ידע… אפילו שלפעמים אני חושבת שבטח אין לו סבלנות לשטויות שלי…

ודנה – דנה שהיא בשבילי מגדלור. מושא הערצה ללא סייגים. מלווה בשקט מהצד את האתגרים שלי, כלום לא נעלם מעיניה..

ודנה ועמית ענבר, שניהם יחד, הזוג המלכותי..הם המועדון הזה, SUPAWAY– ששינה לי את החיים.

עוד שבועיים נוסעים לסרילנקה.. חצי שנה מהיום שהתחלתי.

ד"ר סוס כתב ספר על זה – "אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים"…

גבי הלר, ינואר 2014

נ.ב. – לשמוליק בן-זוגי מגיע "שאפו", תומך מעודד ודוחף אותי לעשות, מפרגן לגמרי את הכל ומוציא את הקטנים בבוקר לביה"ס וככה מאפשר לי אימונים על סאפ וטיולים מתי שאני רוצה…כמעט  🙂

לפרטים נוספים, קורס גלישה על סאפ, קורס חתירה על סאפ או שיעור פרטי עם עמית ודנה ענבר

התקשרו 09-8666991 או צרו קשר

 

השאר תגובתך

HTMLine - בניית אתרים | קידום אתרים